פסק-דין בתיק ע"פ 71625/04

1.         זהו ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית משפט שלום לתעבורה בת"א (כב' השופט ויטלסון), אשר הרשיע את המערער לאחר שמיעת ראיות בביצוע עבירות של אי ציות לתמרור ב37 וגרם חבלה של ממש, ובעבירה של נהיגה בקלות ראש וגרם חבלה של ממש, והטיל עליו עונש פסילה בפועל לתקופה של שנה, פסילה על תנאי וקנס כספי.

            המערער הגיש ערעורו כנגד עצם הרשעתו בביצוע עבירות נשוא הערעור, וגם כנגד חומרת העונש, כאשר המשיבה הגישה הודעת ערעור כנגד קולת העונש שהטיל בית המשפט קמא, כל זאת בשים לב לנסיבות שפורטו על ידי כל צד בהודעת הערעור שלו.

2.         בית המשפט קמא הרשיע את המערער כאמור לאחר שמיעת ראיות, בכך שבהתקרבו לצומת רח' הברזל עם רח' ולנברג בת"א, היה מוצב בפני המערער תמרור ב37, כאשר באותה שעה רכב המתלונן על קטנוע לעבר הצומת, אך בהגיע המערער אל הצומת לא נתן דעתו לדרך ולא אפשר לקטנוע להשלים את חציית הצומת בבטחה, לא נתן לו זכות קדימה, נכנס לצומת, חסם דרכו ופגע בו.

            כתוצאה מהתאונה נחבל רוכב הקטנוע באופן קשה ואף היה נתון בחוסר הכרה משך כחודש ימים, טופל בבית חולים לוינשטיין כ-10 חודשים ונותרו בו פגיעות קשות ביותר שפוגעות בתפקודו היומיומי, הכל כפי שיפורט בהמשך.

3.         לציין שהמתלונן לא זכר את פרטי האירוע שעה שהעיד בבית המשפט, לא זכר אף שמסר גרסה במשטרה.

            מטעם התביעה העיד גם בוחן תנועה שהעיד לגבי תאורת רחוב שקיימת במקום שהאירה היטב את הצומת, העיד לגבי שדה ראיה של כ-100 מ' לפחות בכיוון נסיעת המערער, העיד בדבר קיומו של תמרור משני צידי הכביש שניתן לראותם ממרחק של 30 מ' ומורים לנהג שמגיע מכיוון נסיעת המערער לעצור את רכבו במקום.

            בית המשפט הפנה עוד ללוחות הצילומים ת/5-ת/9, מהם ניתן ללמוד על מקום התרחשות התאונה בתוך הצומת עצמה, עובדה שיש בה כדי לחזק באופן משמעותי את גרסת התביעה, לפיה המערער לא נתן דעתו לקטנוע בעל זכות הקדימה ונכנס לצומת מבלי לציית לתמרור שמוצב בכיוון נסיעתו ופגע ברוכב הקטנוע.

            בית המשפט קמא התייחס גם לגרסת המערער לפיה, הוא אכן עצר את רכבו לפני קו העצירה, התכוון לפנות שמאלה, החל בנסיעה לאחר שווידא שאין כל רכב שמתקרב לצומת וכאשר הגיע לאי התנועה המפריד בין המסלולים חש לפתע חבטה משמאל.

            משנשאל המערער כיצד זה לא הבחין ברוכב הקטנוע ענה שלא הבחין בו לפני הכנסו לצומת, אישר שלא היה דבר שהפריע לשדה ראייתו, אישר קיומו של שדה ראייה במרחק של 100 מ' בצד שמאל של הדרך, אישר שעד לרגע הפגיעה לא ראה כלל את רוכב הקטנוע.

            בית המשפט קמא לא התעלם מעדותו של עד ההגנה, מולנר, הדגיש שמדובר בצילומים מגמתיים שאינם משקפים את המצב לאשורו, צילומים שנערכו ממרחק מהצומת ולא מתוך הצומת, דחה את גרסתו של עד זה לפיה מדובר בתאונה בלתי נמנעת, הדגיש העובדה שמדובר בתאונה שאירעה בתוך הצומת עצמה בקו נסיעת הקטנוע, כאשר המערער חוסם את דרכו.

4.         אין מחלוקת בין הצדדים שבכיוון נסיעת המערער מוצבים תמרורים המורים לו לעצור את רכבו בטרם כניסתו לצומת, אין גם מחלוקת אמיתית בין הצדדים בדבר שדה הראייה למרחק של 100 מ' שעמד לרשות המערער לצד שמאל של הדרך, והרי המערער התכוון לפנות שמאלה ואין גם מחלוקת בדבר העובדה שהמערער לא ראה את רוכב הקטנוע, כך העיד הוא, עד לרגע הפגיעה בין כלי הרכב.

            בנסיבות אלה, ברור מאליו מדוע הגיע בית המשפט קמא למסקנה שיש להרשיע את המערער בעבירות נשוא כתב האישום, כאשר המערער ציין שלפני הכנסו לצומת עצר את רכבו, בחן את תנאי הדרך ולא ראה כל רכב המגיע למקום, החל הוא בנסיעה ופתאום שמע את אותה חבטה של פגיעת הקטנוע ברכבו.

            מתקשה אני להבין, כפי שהתקשה בית המשפט להבין, כיצד זה לא הבחין המערער ברוכב הקטנוע שעשה שימוש בדרך אותה עת, כאשר לא נטען על ידי המערער שנסיעתו היתה איטית משום פקק שהיה במקום, ומתקשה אני להבין כיצד זה הוא לא הבחין בו שעה שהפגיעה בין כלי הרכב אירעה מספר מטרים לאחר תחילת הנסיעה ועוד בטרם השלים הוא את חציית אותו חלק בכביש?.

התוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא בדבר רשלנותו וחוסר זהירותו של המערער היא תוצאה מבוססת וסבירה, שנסמכת בין היתר גם על עדותו וממצאיו של בוחן התנועה.

5.         סופו של דבר, מצאתי לדחות את ערעורו של המערער כנגד הכרעת דינו של בית המשפט קמא.

6.         באשר לשני הערעורים כנגד גזר דינו של בית המשפט קמא, מצאתי לדחות את שניהם.

            מדובר בתאונת דרכים קשה שתוצאותיה קשות ומצערות ביותר, שהביאה לפגיעה בלתי הפיכה במתלונן, שטופל משך חודשים רבים בבית לווינשטיין, התקשה אף למסור עדות בבית המשפט תוך שמירה על יציבותו, מהתעודות הרפואיות עולה שמצבו הוא בלתי הפיך ונכותו היא צמיתה, כך שאין בית המשפט יכול להתעלם מהנזק הרב שנגרם לאותו מתלונן, מהפגיעה באיכות חייו ובתפקודו.

            מאידך, כלל הוא שאין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בענישה שמוטלת על ידי הערכאה הדיונית, אלא באותם מקרים חריגים ויוצאי דופן בהם בית המשפט נוכח לדעת שנפלה טעות תחת ידו של בית משפט קמא, או לחילופין שמדובר בעונש שחורג מרמת הענישה המקובלת והראויה.

            מדובר אמנם בפסילת רשיון הנהיגה לפרק זמן לא קצר, אך בשים לב לכל הנסיבות שפירטתי, ובעיקר לתוצאותיה הקשות של התאונה, לא מצאתי כל מקום להקל בעונש שהטיל בית המשפט קמא על המערער, אך מאידך לא מצאתי להחמיר בעונש זה אף שמדובר ברשלנות ובחוסר זהירות שגרמו לתוצאה הקשה.